<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף טז.</h2>
פר"ש יש עליו תשובות וגם פירושך לא הוכשר בעיניי. אך כך פירושו לפי דעתי. אי אמרת בשלמא איירי רבן גמליאל בהודאה דברי וברי היינו דקתני ומודה ר' יהושע, דגירוע האי שמא משמא דלעיל דהא אינו טוענו שום דבר, ותרווייהו אפירק' דלעיל קיימי ומודה ר' יהושע דכי האי ברי מהימן דשמא לאו כלום היא, והיינו חידוש הודאה דתרווייהו. אלא אי אמרת לא איירי ר"ג במודה אלא כר' יהושע היא הרישא, סתמ' דמילתא אמאי דסליק מינה מודה, ומאי רבות' (לו) [קמשמע לן] בהך הודאה אם בברי וברי מהימן התופס דהא אין עדים שהיתה של אביו ועוד שאין טוענו שום דבר. וה"פ מאי ומודה ר' יהושע, כלומר ומה הודאה שאינה צריכה לכלום. ומשני אפילו אי רישא ר' יהושע היא מי סברת דהודאה אמאי דסליק מיניה קאי, אמיגו דפירקין דלעיל קאי. אבל המקשה היה סבור דלעולם אמאי דסליק מיניה קאי ואי הוו תרווייהו מודו לא היה הפסד בדבר וקיימי אמאי דמסלקי. והמתרץ משני אפ"ה אדלעיל קאי. וכן פירש' זה זמן גדול בקונטרסי.
<h2>דף לא.</h2>
מרגלא בפומי בשם רבותיי הוי עיקר סוגיות העקירה אלא כדי להניחה בסוף ד' ולא קריעה שיראין. ומיהו אדם מועד לעולם והיה חייב לולי דקים ליה בדרבה מיניה, דעקירה צורך הנחה היא.
<h2>דף מד.</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
<h2>דף פה.</h2>
ומה ששאלת אדם המוצא שטר מתנתו ביד אחר והלה טוען אביך הפקידו ביד[י] ולא אמר לי לתנו לך. אם יכול להוציא מידו אם לאו. ואתה כתבת כיון שהעדים זכו לו וכתוב בו וקנינא זוכה בשטרו. נראה לי שהדבר מתחלק לב' פנים. אם השליש טוען בלשון שכתבת, לא אמר לי ליתנו לך, פשיט' המתנה היא כשירה. אם האב בחיים צריך לישאל לו מדוע אינו רוצה שיתנו לו אם משכן לו השטר או לאו. ואם אין האב בחיים זכה הבן בשטרו אפי' אם יש לו אחים וצריך להחזיר לו. ולא תלינן במשכנת' דלא שכיח', אלא עיכבו כדי שיהא כפוף לו. ואם (אותן) [אותו] שכנגדו טוען אל תתנינו לו אי נמי השליש טוען כך אמר לי שלא אתננו לך ומבאר דבריו מחמת משכנתא או מחמת תנאי שביניהם שלא נתקיים, לא ישוב לו לדברי הפוסקים אותיות נקנות במסירה. אבל לדברי האומר אין אותיות נקנות במסירה אינו יכול לטעון עליהם דבר. ועיין בספר האלפס במסכת כתובות גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ותמצא שהאריך בדבר.
<h2>דף צה:</h2>
האמת דאביי סבירא ליה בעל לוקח הוי בנכסי אשתו. כדאיתא בפ' מי שהיה נשוי בסופו [צ"ה ע"ב]. אלא שהיה תמי' על דברי רבא בסוף יש נוחלין [קל"ט ע"ב] מה בא לחדש, מתני' היא דזימני' יורש הוי והיה לו לבאר דבריו למה פעמים נקרא יורש ופעמים נקרא לוקח. ורבא מסיים לדבריו דאביי עד אלא אמר רבא בעל שווייה כיורש ושוייה כלוקח וכו'. ולא פליגי אביי ורבא.
